Page 8 - HISTORY
P. 8
בארץ ישראל
הזכאות לעליה הייתה לפי הקריטריונים הבאים :תחילה עלית הנוער ,לאחר מכן נשים
וילדים ,ורק בסוף הגברים ,כך שברור שלא עלינו יחד עם אבי אלא רק אימי ואני .לתוך
מטוסים רעועים נדחסו מאות עולים וחלק מהנוסעים אף ישבו במעברים .צחנה עלתה עד
לב השמים .אני זוכרת במעומעם שהקאתי בלי סוף וקיבלתי שקית ניילון לקיא.
היו כאלה שלא הצליחו להתאפק והקיאו במקום מושבם .בסוף דצמבר 1948הגענו בשעות
הלילה המאוחרות לשדה התעופה לוד ,ומשם באוטובוסים לקחו אותנו לעתלית ושיכנו
אותנו בקסרקטינים )מבני בטון מאורכים( שנעזבו עם צאת הצבא הבריטי את הארץ .בכל
קסרקטין שוכנו עשרות משפחות ומה שהפריד בין משפחה למשפחה היו שמיכות ,כך שעל
פרטיות אין מה לדבר.
בעתלית חיכינו לאבא שיגיע.
בכל פעם שהגיעה משאית עם עולים חדשים היינו רצות אמא ואני לראות אם אבא הגיע.
ואכן ,בחודשים פברואר או מרץ ) 1949זכור לי שהיו אלה חודשים גשומים מאד( אבא הגיע
והצטרף אלינו.
בעתלית שהינו כשמונה חודשים ,ובזמן הזה הלכתי לגן הילדים שהוקם שם.
מעתלית נשלחנו לנס ציונה ,לשכונת עמידר במערב העיר ,שהוקמה במיוחד לכל העולים
שזה עתה הגיעו .גרנו בצריפים.
כל משפחה קיבלה חדר עם מיטות סוכנות )מברזל( ,שמיכות ואביזרים ראשונים להתמקם
ומטבחון קטן.
השירותים והמקלחת היו בחוץ באותו הצריף משותפים לנו ולשכנים שלנו .יחסית תנאי
מגורים לא רעים לאותם הימים.
עולים שעלו מאוחר יותר שוכנו באוהלים.
לכל משפחה הייתה חלקת אדמה סמוכה לצריף המגורים ,מעין משק עזר שבה גידלנו
ירקות ,הקמנו לול עם תרנגולות ,הכל לצריכה עצמית.
לשכונת עמידר בנס ציונה הופנו עולים מכל הארצות :תימן ,פולין ,הונגריה ,תורכיה ,צרפת
ועוד...
הייתה זו תקופה יפה מאד של ילדות בצל המחסור של אותם ימים -ימי הצנע .יחסי השכנות
היו טובים מאד,
ועל אף קשיי השפה בין השכנים ,צמחו יחסי שכנות נהדרים .עד היום יש לנו קשר לשכנים
שהיו לנו בעבר בעמידר.
שכונת עמידר הייתה מעין מחנה מעבר לכולם .אחרי שלוש ארבע שנים כל אחד בהתאם
ליכולתו הכלכלית באותם ימים ,עבר לשיכון .בית בין חדר וחצי או שניים ,שהיה כולו שלו
ללא שותפות עם שכנים.
כמו כל העולים החדשים הופנו הורי לעבודות יזומות בחקלאות ,בקטיף פרי הדר ,ובכל
עבודה מזדמנת.
אבי הופנה לעבודה בחווה החקלאית בבית דגן -שם עבד עד שיצא לגמלאות .כיום חווה הזו
נקראת "מכון וולקני".
ואיזו סימליות ,הבת שלנו הילה ,שהיא נכדתו ,עושה את הדוקטורט שלה באותו מקום.
אבי היה חולה במשך כל שנותיו בארץ ,כך שעול הפרנסה העיקרי נפל על כתפי אימי .היא
הייתה יוצאת השכם בבוקר ,בין השעות 5-6לפנות בוקר ,בעוד כולם ישנים ,לעבוד ככובסת
)לא היו מכונות כביסה באותם ימים( ,ומנקה בבתי הוותיקים של נס ציונה.
מעולם לא התלוננה ,כך שאני בעצם הייתי נשארת בבית לבדי.
הייתי מתעוררת מכינה לעצמי כריך והולכת לבית הספר ,ואני בסה"כ ילדה בת 7-8שנים,
מגיעה לבית ריק ,ושוב מכינה לי משהו לאכול עד שאמא הייתה חוזרת הביתה ומכינה לנו
אוכל חם.
הזכאות לעליה הייתה לפי הקריטריונים הבאים :תחילה עלית הנוער ,לאחר מכן נשים
וילדים ,ורק בסוף הגברים ,כך שברור שלא עלינו יחד עם אבי אלא רק אימי ואני .לתוך
מטוסים רעועים נדחסו מאות עולים וחלק מהנוסעים אף ישבו במעברים .צחנה עלתה עד
לב השמים .אני זוכרת במעומעם שהקאתי בלי סוף וקיבלתי שקית ניילון לקיא.
היו כאלה שלא הצליחו להתאפק והקיאו במקום מושבם .בסוף דצמבר 1948הגענו בשעות
הלילה המאוחרות לשדה התעופה לוד ,ומשם באוטובוסים לקחו אותנו לעתלית ושיכנו
אותנו בקסרקטינים )מבני בטון מאורכים( שנעזבו עם צאת הצבא הבריטי את הארץ .בכל
קסרקטין שוכנו עשרות משפחות ומה שהפריד בין משפחה למשפחה היו שמיכות ,כך שעל
פרטיות אין מה לדבר.
בעתלית חיכינו לאבא שיגיע.
בכל פעם שהגיעה משאית עם עולים חדשים היינו רצות אמא ואני לראות אם אבא הגיע.
ואכן ,בחודשים פברואר או מרץ ) 1949זכור לי שהיו אלה חודשים גשומים מאד( אבא הגיע
והצטרף אלינו.
בעתלית שהינו כשמונה חודשים ,ובזמן הזה הלכתי לגן הילדים שהוקם שם.
מעתלית נשלחנו לנס ציונה ,לשכונת עמידר במערב העיר ,שהוקמה במיוחד לכל העולים
שזה עתה הגיעו .גרנו בצריפים.
כל משפחה קיבלה חדר עם מיטות סוכנות )מברזל( ,שמיכות ואביזרים ראשונים להתמקם
ומטבחון קטן.
השירותים והמקלחת היו בחוץ באותו הצריף משותפים לנו ולשכנים שלנו .יחסית תנאי
מגורים לא רעים לאותם הימים.
עולים שעלו מאוחר יותר שוכנו באוהלים.
לכל משפחה הייתה חלקת אדמה סמוכה לצריף המגורים ,מעין משק עזר שבה גידלנו
ירקות ,הקמנו לול עם תרנגולות ,הכל לצריכה עצמית.
לשכונת עמידר בנס ציונה הופנו עולים מכל הארצות :תימן ,פולין ,הונגריה ,תורכיה ,צרפת
ועוד...
הייתה זו תקופה יפה מאד של ילדות בצל המחסור של אותם ימים -ימי הצנע .יחסי השכנות
היו טובים מאד,
ועל אף קשיי השפה בין השכנים ,צמחו יחסי שכנות נהדרים .עד היום יש לנו קשר לשכנים
שהיו לנו בעבר בעמידר.
שכונת עמידר הייתה מעין מחנה מעבר לכולם .אחרי שלוש ארבע שנים כל אחד בהתאם
ליכולתו הכלכלית באותם ימים ,עבר לשיכון .בית בין חדר וחצי או שניים ,שהיה כולו שלו
ללא שותפות עם שכנים.
כמו כל העולים החדשים הופנו הורי לעבודות יזומות בחקלאות ,בקטיף פרי הדר ,ובכל
עבודה מזדמנת.
אבי הופנה לעבודה בחווה החקלאית בבית דגן -שם עבד עד שיצא לגמלאות .כיום חווה הזו
נקראת "מכון וולקני".
ואיזו סימליות ,הבת שלנו הילה ,שהיא נכדתו ,עושה את הדוקטורט שלה באותו מקום.
אבי היה חולה במשך כל שנותיו בארץ ,כך שעול הפרנסה העיקרי נפל על כתפי אימי .היא
הייתה יוצאת השכם בבוקר ,בין השעות 5-6לפנות בוקר ,בעוד כולם ישנים ,לעבוד ככובסת
)לא היו מכונות כביסה באותם ימים( ,ומנקה בבתי הוותיקים של נס ציונה.
מעולם לא התלוננה ,כך שאני בעצם הייתי נשארת בבית לבדי.
הייתי מתעוררת מכינה לעצמי כריך והולכת לבית הספר ,ואני בסה"כ ילדה בת 7-8שנים,
מגיעה לבית ריק ,ושוב מכינה לי משהו לאכול עד שאמא הייתה חוזרת הביתה ומכינה לנו
אוכל חם.
