Page 3 - HISTORY
P. 3
השנים הראשונות בתימן
כאשר אני באה לספר את ימי ילדותי ,זה מעלה בי זיכרונות טובים בצד זיכרונות כואבים ,של
קשיים לא מעטים.
אך העיסוק בזיכרונות מאד מהנה ואף מזכך את הנשמה.
את שנותיי הראשונות אני כותבת מתוך סיפוריה של אימי.
נולדתי בתימן בשנת 1942להורי מרים ואברהם לבית קעטבי ,בעיירה בשם אלג'עוד ,שבחבל
קעטבה.
נולדתי החמישית מתוך ששת הילדים שנולדו להורי ,כשלפני נולדו שתי בנות וזוג תאומים
שמתו בטרם נולדתי ,ושנה וחצי לאחר הולדתי נוספה לי אחות קטנה ששמה היה שולמית
והיא נפטרה בעיר עדן בגיל שלוש שנים ממחלה שהשתוללה באותו זמן באזור .מותם של
האחים והאחיות הבוגרים היה טראומטי להורי ,הם לא יכלו להשלים עם אסונות כבדים
כאלה .שתי הבנות הראשונות שההפרש ביניהן היה כשנתיים ,מתו זו לאחר זו מבלי לדעת
את סיבת מותן .זוג התאומים הבנים שנולדו אחריהן מתו בשנתם ממה שנקרא היום מוות
בעריסה.
למרות ניסיונות ריפוי שונים הם לא הצליחו לשרוד) .בתימן לא היו רופאים מקצועיים ולכן
נעזרו בכל מיני צמחי מרפא ועיצות של כל מיני רבנים(.
הורי היו שבורים מאד מהמצב ,ובצר להם הם פנו לכל מיני רבנים וידעונים כדי שיעזרו להם.
כאשר אימי הייתה שוב בהריון הפעם היא כבר פנתה לכל מי שיוכל לסייע להם לצלוח את
ההיריון הזה בשלום ,ושהעובר יחיה.
כאשר היגחתי לאוויר העולם ,ייעצו להם הרבנים לקרוא לי על שם אימי ,כסגולה לחיים.
ואכן ,עם לידתי קבלתי את השם מרים כשם אימי .ועד שהגענו לישראל זה היה שמי.
מי יודע אם עצתם של הרבנים עזרה או שהיה זה צירוף מקרים נדיר שאני היחידה ששרדתי
מכל האחים שלי.
כאשר הגענו לארץ ישראל אמרו לנו שזה לא מקובל שלאם ולבת יהיה אותו שם ,ומיד כאשר
נרשמנו במשרד מרשם האוכלוסין )שנקרא באותם ימים משרד העלייה( העניקו לי את השם
חנה ,מבלי ששאלו לדעתנו ,וזהו שמי מאז ועד היום.
אבי היה צורף שאת פרנסתו מצא בעיר המחוז "תעיז" ,ורק בסופי שבוע היה מגיע הביתה
ואיתו משכורתו השבועית .אימי הייתה עקרת בית כמו כל הנשים בתימן .חיים קשים היו
להורי בתימן.
אימי מרים ושני אחיה שלום ודוד ,הפכו יתומים בגיל צעיר מאד בעודם ילדים רכים בשנים.
הם נמסרו לידי דודם אחי אביהם ,שם גדלו ובגרו .הורי אימי היו אמידים במושגי המקום,
ומצבם הכלכלי היה טוב .הדוד שלקח אותם אליו ביקש בכך לקבל את הירושה שלהם,
למרות שהיו עוד דודים )מצד אמא( שמאד רצו לגדל אותם .הדוד כלומר ,האח של האבא
שלהם הוא שקיבל את היתומים כולל כספי הוריהם.
חייהם היו קשים בבית של הדוד .עד היום כשהם כבר זקנים ,כאשר אמי ואחיה דוד מדברים
על ילדותם בבית דודם ,הם נזכרים בכל הקשיים שהיו מנת חלקם והדמעות זולגות מעיניהם.
גם מרחק הזמן לא מקהה את הכאב ,הקשיים ,וההשפלה שחוו בילדותם .אשתו של הדוד
מיררה את חייהם) ,כמו בסיפורי סינדרלה( ,הם נאלצו לצאת לעבודה בגיל הילדות.
אוכל כמעט ולא נתנה להם .למרות ניסיונותיו הרבים של דודם לשפר במעט את חייהם ,הוא
לא הצליח לרסן את אשתו שבכול הזדמנות נתנה להם להבין שהם מהווים נטל.
כאשר אני באה לספר את ימי ילדותי ,זה מעלה בי זיכרונות טובים בצד זיכרונות כואבים ,של
קשיים לא מעטים.
אך העיסוק בזיכרונות מאד מהנה ואף מזכך את הנשמה.
את שנותיי הראשונות אני כותבת מתוך סיפוריה של אימי.
נולדתי בתימן בשנת 1942להורי מרים ואברהם לבית קעטבי ,בעיירה בשם אלג'עוד ,שבחבל
קעטבה.
נולדתי החמישית מתוך ששת הילדים שנולדו להורי ,כשלפני נולדו שתי בנות וזוג תאומים
שמתו בטרם נולדתי ,ושנה וחצי לאחר הולדתי נוספה לי אחות קטנה ששמה היה שולמית
והיא נפטרה בעיר עדן בגיל שלוש שנים ממחלה שהשתוללה באותו זמן באזור .מותם של
האחים והאחיות הבוגרים היה טראומטי להורי ,הם לא יכלו להשלים עם אסונות כבדים
כאלה .שתי הבנות הראשונות שההפרש ביניהן היה כשנתיים ,מתו זו לאחר זו מבלי לדעת
את סיבת מותן .זוג התאומים הבנים שנולדו אחריהן מתו בשנתם ממה שנקרא היום מוות
בעריסה.
למרות ניסיונות ריפוי שונים הם לא הצליחו לשרוד) .בתימן לא היו רופאים מקצועיים ולכן
נעזרו בכל מיני צמחי מרפא ועיצות של כל מיני רבנים(.
הורי היו שבורים מאד מהמצב ,ובצר להם הם פנו לכל מיני רבנים וידעונים כדי שיעזרו להם.
כאשר אימי הייתה שוב בהריון הפעם היא כבר פנתה לכל מי שיוכל לסייע להם לצלוח את
ההיריון הזה בשלום ,ושהעובר יחיה.
כאשר היגחתי לאוויר העולם ,ייעצו להם הרבנים לקרוא לי על שם אימי ,כסגולה לחיים.
ואכן ,עם לידתי קבלתי את השם מרים כשם אימי .ועד שהגענו לישראל זה היה שמי.
מי יודע אם עצתם של הרבנים עזרה או שהיה זה צירוף מקרים נדיר שאני היחידה ששרדתי
מכל האחים שלי.
כאשר הגענו לארץ ישראל אמרו לנו שזה לא מקובל שלאם ולבת יהיה אותו שם ,ומיד כאשר
נרשמנו במשרד מרשם האוכלוסין )שנקרא באותם ימים משרד העלייה( העניקו לי את השם
חנה ,מבלי ששאלו לדעתנו ,וזהו שמי מאז ועד היום.
אבי היה צורף שאת פרנסתו מצא בעיר המחוז "תעיז" ,ורק בסופי שבוע היה מגיע הביתה
ואיתו משכורתו השבועית .אימי הייתה עקרת בית כמו כל הנשים בתימן .חיים קשים היו
להורי בתימן.
אימי מרים ושני אחיה שלום ודוד ,הפכו יתומים בגיל צעיר מאד בעודם ילדים רכים בשנים.
הם נמסרו לידי דודם אחי אביהם ,שם גדלו ובגרו .הורי אימי היו אמידים במושגי המקום,
ומצבם הכלכלי היה טוב .הדוד שלקח אותם אליו ביקש בכך לקבל את הירושה שלהם,
למרות שהיו עוד דודים )מצד אמא( שמאד רצו לגדל אותם .הדוד כלומר ,האח של האבא
שלהם הוא שקיבל את היתומים כולל כספי הוריהם.
חייהם היו קשים בבית של הדוד .עד היום כשהם כבר זקנים ,כאשר אמי ואחיה דוד מדברים
על ילדותם בבית דודם ,הם נזכרים בכל הקשיים שהיו מנת חלקם והדמעות זולגות מעיניהם.
גם מרחק הזמן לא מקהה את הכאב ,הקשיים ,וההשפלה שחוו בילדותם .אשתו של הדוד
מיררה את חייהם) ,כמו בסיפורי סינדרלה( ,הם נאלצו לצאת לעבודה בגיל הילדות.
אוכל כמעט ולא נתנה להם .למרות ניסיונותיו הרבים של דודם לשפר במעט את חייהם ,הוא
לא הצליח לרסן את אשתו שבכול הזדמנות נתנה להם להבין שהם מהווים נטל.
